קראתי לראשונה את "חוות החיות" מאת גורג' אורוול לפני מספר שנים. בתחילה קצת נרתעתי,  כי "חוות החיות" נתפס כספר חינוכי וחשוב, ולספרים כאלה לפעמים יש קונוטציה של שעמום. לכן ניגשתי לספר בזהירות, והופתעתי לטובה. הספר כן מעביר מסרים חשובים על הסכנה במשטרים טוטליטריים וההידרדרות אליהם (במיוחד בהקשר של עליית הקומוניזם בברית המועצות) אך הוא מעביר אותם בדרך מעניינת לקורא. העלילה זורמת, ומלבד ביקורת הספר משלב גם רגעי סאטירה שהופכים את הקריאה לקלילה יותר.

"חוות החיות" פותח בחוותו של מר ג'ונס. החיות בחווה מתכנסות לאספה ומבינות שחייהן תחת החוואי מרים, חיים של עבודת כפייה ללא גמול. לכן הן מחליטות למרוד בחוואי ולהקים משטר חדש בו החיות שולטות בחיות. לאחר המרד, החזירים, שמציגים את עצמם כחיות החכמות ביותר והראויות לקחת עליהן את עול המנהיגות הכבד, עולים לשלטון. בשלב זה כל החיות שמחות ועתידן נראה מבטיח.

אבל לאט לאט, החזירים לוקחים לעצמם עוד ועוד זכויות יתר, שולטים ביד קשה יותר, ומחזירים את שאר החיות לתפקידיהן הקודמים של בהמות עבודה חסרות בחירה. כשהחיות מתחילות להבין את המצב שהגיעו אליו, כבר מאוחר מדי להתנגד- החזירים שולטים ביד רמה ומשלחים את כלבי הציד בכל מי שיעז להתנגד אליהם. הספר נגמר בסצנה אייקונית ונוגעת ללב- החיות רואות את החזירים מדברים עם מר ג'ונס ובני אדם אחרים, וקולטים שכבר אין הבדל בין החזירים לאנשים.

לדעתי, "חוות החיות" הוא ספר שבאמת חשוב וכדאי לקרוא. הוא מראה לכולנו כמה קל ללכת שולל אחר מנהיג שמבטיח הבטחות גדולות וכמה אנחנו כחברה צריכים לבקר את השלטון ולשמור על חשיבה ביקורתית עצמאית. "חוות החיות" מצליח להעביר את המסרים האלה לא בצורת ספר היסטוריה יבש, ולא כדרשה מתנשאת לקורא, אלא כמטאפורה ודיבור בגובה העיניים, ולכן בדיוק הוא מומלץ כל כך.

מירי מרום,

ה'2

הצג פריט בקיטלוג